"אל הגשר הפיקוד הגעתי בגיל מוקדם יחסית. הייתי אז ילד קטן, בן חמש.

73 שנים חלפו מאז, ולמרות זאת, חרוטה התמונה היטב בזיכרוני:

ילד בהיר שיער, סקרן עד אין קץ, שותה בצימאון בליל של מראות וריחות: את דמותו החסונה גִדולת הגוף של רב-החובל הצרפתי, את שפמו השחור והעבות מעורר היראה, את מדי השרד המרשימים וכובע המצחייה, את הפקודות המשוגרות לחדרי המנועים, לחדר המפות, לצוותי המכונאים ולשאר חלקיה של הספינה הגדולה.

הייתי מרותק למראות ולצלילי השפה, שלא הבנתי ממנה ולו מילה אחת.

מדי פעם, היו קצינים ומלחים חולפים לידי במהירות, משגרים לעברי חיוך או מעניקים לי סוכרייה חמוצה וממשיכים הלאה לעיסוקיהם. לו יכולתי, הייתי מבקש כי אותו מסע לא ייגמר לעולם.

שבוע קודם לכן, בנמל מרסיי, עלינו על סיפונה של ה"קומפיינג'", אנייה שעשתה את דרכה במימי הים-התיכון. האישה ששכר סבא במחיר רב כדי ללוותנו במסע, עשתה מלאכתה רמייה. לה עצמה רכשה כרטיס נסיעה יקר במחלקה הראשונה, ואותנו, ילדיו של ד"ר בלומנטל-חוה (11), אפרים (8) ואנוכי (5) - שיגרה עם כרטיסים מוזלים לקומה התחתונה, הפשוטה, של תאי המחלקה השלישית.

אני משער, שבנסיבות אחרות, עזובים לנפשנו, הפלגה מעין זו הייתה עלולה להפוך לסיוט. אבל, כפי שקרה לי פעמים רבות בחיי, הפך החיסרון ליתרון. כיוון שאיש לא השגיח עלינו, היינו חופשיים לנפשנו ויכולנו לעשות ככול העולה על רוחנו.

זמן קצר אחרי ש"שוחררנו" מתאנו ותרגלנו את פתיחת הדלת, מצאתי עצמי מטפס למעלה, לסיפון. למחלקה הראשונה ולמלווָה שלנו לא הותר לנו להתקרב, היות שההפרדה בין המחלקות השונות נשמרה בקפדנות.

עד היום איני יודע כיצד קרה הדבר, אך תוך דקות ספורות מצאתי את עצמי על גשר הפיקוד.

אנשי הצוות, שלא הפסיקו להביע את פליאתם על "שלושת הילדים העצמאיים שנוסעים אל הוריהם בפלסטינה", פרשו עלינו את חסותם. וכך, במשך כול אותה הפלגה, הפכתי להיות בן טיפוחיו של רב-החובל הצרפתי. אם זכרוני אינו מטעני, ביליתי את הפלגתי הראשונה יותר בחדר הפיקוד מאשר בתא המשפחתי המשותף."

כיצד ובמה נפתח?
האם להתחיל בקולה הקסום של הבשורה, אותו גל סוחף שכינס ואסף את יהודי תימן לנמל התעופה בעָדן, בדרך לציון?

ואולי נפתח בהלמות פטישים ובקולות שירה של מתיישבים חדשים, אלו הניצבים על פיגומים ובונים בשמחה את בתיהם החדשים בביתניה-א' הדרומית?

ושמא נפתח דווקא בחג העשור, נתאר רגע ראשון של התרווחות והתרגעות, אחרי שנים ארוכות של עבודה ועמל?
ואולי, אולי נצלול עתה במנהרת זמן, 60 שנים לאחור, לרגע אחד צָרוף של קושי, העזה, ואתגר - רגע שעוד חיש קל יחלוף ויימוג, אך ישאיר אחריו שובל של סיפור וזיכרון, כמוסה מרוכזת של ביטחון וידיעה:

אנחנו ניצבים כאן על אדמתנו, ודבר לא יפחיד וירתיע.

אבל עכשיו, אנו באותו רגע מופלא, צופים ומתבוננים בבית סוכנות זעיר מימדים. מאחור - שדה בור שטרם נחרש. קוצים ועשבים גודשים אותו מקצה אל קצה. ליד הבית ניצב גבר צעיר. סמוכה לו אישה, לבושה שמלה תימנית מסורתית. הגבר נראה מעט אובד עצות. עונת החריש קרבה ועליו לעבד את השדה. כמעט הכל כבר בנמצא. הזרעים המבטיחים נחים להם בשק יוטה בבית. מחרשה חדשה שסיפקה לו הסוכנות היהודית רובצת - חדשה ונוצצת - בשולי שדה הבור, ממתינה בסבלנות לתורה.
גם הגשם ממתין, מקפל הבטחה בעננים שחורים עבי כרס, החולפים אי שם בפאתי מערב. ורק דבר אחד עדיין אינו בנמצא: בהמת עבודה, זו שתגרור אחריה מחרשה. כן, סוסים ופרדים עדיין לא הגיעו לכאן.

במוסדות המיישבים מבטיחים מדי יום ש"בשבוע הבא, ממש כך, הבהמות אצלכם ואתם תוכלו לפתוח תלם ראשון".
ומה בינתיים? ומה יהא עכשיו על הזמן המתאחר, והמחרשה המחכה, והעננים שעוד מעט קט ימטירו מימיהם על אדמת הקוצים היבשה?

לרגע קט מתלבט הגבר ואזי מתעשת. החלטה חדשה הולכת וגומלת בליבו. פניו הנאים השחומים לובשים חיוך של שיניים צחורות. "בואי", אומר בשמחה יוסף אחרק, לנערה הניצבת לצידו.

"את תראי, יונה, הכל יהיה בסדר".

"יהיה בסדר", היא מקשה, "איך, בלי פרד ובלי סוס?"

"הסוס כבר פה", צוהל מולה בעלה, רוקע ברגליו מחוסָר סבלנות.

"פה? היכן?", היא תולה בו מבט שואל.

אבל יוסף אחרק אינו ממתין. הוא סוגר סביבו רתמות עור של מחרשת ברזל, מסמן לאשתו ואז - במאמץ אדירים, שכל כולו נחישות גוף ואמונת רוח - תוקע יוסף עקב באדמה שחיכתה לו, חש בהתנגדותה המופתעת של המחרשה, אינו מוותר, מצרף לתנועה ההחלטית צעד עיקש שני.

כך, עקב בצד אגודל, מחייכים ושמחים, מגירים זיעה, הם פותחים תלם ראשון. שריריהם מאומצים, כואבים. עיניהם - צוחקות.